נימוקי יוסף על מועד קטן י״ז

1 אלא כל מטות. כדאמרי' כל המתאבל עליו מתאבל עמו אבל מטות אכסנאין לא כדאמרינן דף כ: אם לא היה לבו גס בו יברוהו על מטות זקופות וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שהרמב"ן ז"ל אומר דכשבאים האכסנאים זוקפן וכשיוצאין חוזר וכופה אותן:

2 עשר מטות. והוא ישן פעמים כאן ופעמים כאן אע"פ שעיקר שכיבתו בבית המת:

3 חמשה אחין. וכולן שוכבין בבתיהם שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבלות בכל מקום שהוא:

4 דרגש. זוקפו על צדו והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:

5 מתיר קרביטיו. לא סגי ליה בזקיפה אלא מתיר הקשירה שבין הזרועות והאמצעי ומיד האמצעי נופל למטה לארץ והזרועות עומדין במקומן קרביטיו נוטריקון קירוב טבעותיו:

6 נקליטין. הם כמין שתי יתדות אחת עומדת זקופה למעלה באמצע המטה לצד מראשותיו ואחרת כן לצד רגליו ודרך לצאת קנה מיתד זו לזו ופורסין עליו סדין להגין מן הזבובים ואינה ראוי' לכפותה מפני הנקליטין הלכך זוקפה ודיו אבל שאר מטות אין זקיפתן פוטרתן אלא צריך לכפות ורגליה למעלה:

7 על גבי מטה. בלא מצעות אלא כמות שהיא:

8 אודייני. עריבה:

9 גדולה מכולן. אפילו ישן על גבי קרקע לא יצא כל היכא שלא כפה כל מטותיו ומן הירושלמי משמע שאם כפה כל מטותיו שומעין לו לישן על כסא או אודייני או על הקרקע אבל הרמב"ן ז"ל כתב שחובת האבל לישן על מטה כפויה והראב"ד ז"ל כתב כסברא הראשונה:

10 ת"ר מכבדין וכו'. פי' הכי תניא באבל כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל:

11 אין מביאין לא את המוגמר וכו'. שאין להתענג בתענוגים ופריך בגמרא והתני בר קפרא אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים של בית האבל ברוכי הוא דלא מברכינן הא איתויי מייתינן ופריק לא קשיא הא בבית האבל הא בבית המנחמים:

12 וי"מ בבית המנחמין מכבדין ומרביצין לכבוד הרבים אבל אין מביאין לא מוגמר וכו'. ובבית האבל שהוא כל זמן שהמת מוטל לפניו מביאין לאעבורי ריחו ומש"ה אין מברכין ובית המנחמין נקרא אחר שנקבר המת לפי שאין מנחמין אותו עד שנקבר כך פי' ר"מ הלוי ז"ל וכן פירשו בתוס' ואחרים פירשו שהיה בית למנחמים ואע"פ שהיה האבל יושב עמהם היו מביאין כל ז' ימים מוגמר להעביר האסטניסות אבל בבית שאין שם אלא האבל לבדו אין מביאין:

13 אין מוליכין. פי' המנחמין ההבראה וכבר מפורש במתני' שהכל מוליכין בסלי נסרין ומתני' אחר התקנה נשנית:

14 מגלין פני עשירים. להרבות ההספד לומר פלוני שפניו יפה ושמנות איך יאכלנו התולעת:

15 כליבה. כמו כלוב קיץ עושים לו קובה מלמעלה כעין כלוב של תרנגולים והוא עומד בו:

16 קשה לקרוביו. לפי שהיו מוציאין בתכריכין אלף זוז או יותר והעניים שהיו מתביישין שלא היו יכולין להלבישן כך היו בורחין ומטילין אותן על הצבור:

17 בצרדא בר זוזא. בחתיכת בגד ששוויה דינר ולא יותר לרוב עביה:

18 תניא באבל רבתי. כל המציל כלים מן המת. פי' שזורקין על המת כלים כדי שיהיו נקברין עמו:

19 הרי זה גוזל. לפי שהוא כאילו זכה בהם המת וכשזה מקבלן בידיו מיד הזורקן כדי שלא יקברו עם המת הרי הוא כאילו גזל מהם הראוי להם:

20 משהגיע לארון אין מצילין. לפי שיטעו הרואים אותם כלים לכלי המטה הנקברים עמו שאסורים בהנאה:

21 מנוולו. שמרבה על פניו רפש וטיט שהכלים נרקבין עליו:

22 מרבה הרימה. שהעש אוכלת הבגדים ואותה רימה נוספת על הרימה שיוצאה מגופו:

23 היא באה עמו. וכל העושה תכריכין נאים למת וחשובים מכירין בו שהוא מודה לתחיית המתים ותבא עליו ברכה:

24 מתני' אין מניחין את המטה. פירוש של מת:

25 בחולו של מועד. שמרגלת ובחוש"מ אסור להרגיל הספד אלא לכבוד של תלמיד חכם לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות כשהוא מת במועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן:

26 ולא של נשים לעולם. אפילו בשאר ימות השנה:

27 מפני הכבוד. י"מ שמא יהיו שופעות דם ויהיה בזוי וי"מ מפני כבוד הנשים שגנאי הוא לנשים החיות כשהאשה מתה עומדת בתכריכיה לבושה לפני האנשים:

28 נשים במועד מענות. שסופדות כולן כאחת:

29 מטפחות. על לבן. מספקות כף על כף:

30 הסמוכות. שהמת לפניהם:

31 אין מקוננות. כדמפרש בסמוך שהאחת אומרת והאחרות עונות אחריה:

32 נקבר המת. אפילו בר"ח וחנוכה ופורים דלא אסירי בעשיית מלאכה וכ"ש בחולו של מועד דחמיר טפי:

33 אשה רעותה. משמע זאת אומרת ורעותה עונה:

34 אבל לע"ל. משום דלא לסליק במלתא דאבלות אמר הכי דמועד קטן סילוק כל סדר מועד הוא:

35 גמ' תינוק יוצא בחיק. פירוש שאין מוציאין אותו במטה:

36 באשה אחת וכו'. שאין צריך עשרה לקברו ולא אפילו ג' אלא די בב' אנשים ואשה אחת:

37 אבל לא וכו'. משום יחוד דכיון דליכא צער טובא אתי לידי עבירה:

38 בשורה. כשחוזרין מבית הקברות עומדין לפני האבל וכל א' אומר לו תתנחם:

39 ברכת אבלים. ברכת רחבה המפורשת בריש כתובות דף ח::

40 תנחומי אבלים. דכל שבעה הולכין לביתו:

41 דלוסקמא. כמין נסר רחב:

42 לא בדלוסקמא הניטלת וכו'. כלומר לא כל כך גדולה שלא תהא ניטלת אלא על כתפו:

43 באגפים. על זרועותיו:

44 בן י"ב חדש יוצא במטה. נתנו חכמים שיעור לכל א' וא' לפי שהוא לכבוד החיים והמתים:

45 מצהיבין. לשון הרגש צער ואנחה:

46 מתעסקין בו. מתבטלין ממלאכתן:

47 עניים וכו'. לפי שעניים מגדלין בניהם ברעב ובצמא ומרעיבין עצמן להאכיל בניהם וחביבין עליהם ביותר וכן הזקנים אין יודעים אם יהיה להם זרע יש מי שכתב דמשמע מהא שאומר צדוק הדין עליהם מזמן זה דעדיף צידוק הדין מהספד:

48 אין מועד בפני ת"ח. פי' שמותר להספידם בחולו של מועד כמו בחול וכל שכן חנוכה ופורים והא דשרי דוקא בפניו אבל לאחר אותו יום שנקבר לא ובגמרא אקשינן איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא בחולו דמועדא והתם שלא בפניו הוה ופרקינן התם יום שמועה הוה וכיון דיום שמועה הוה כבפניו דמי י"מ דיום שמועה דהתם הוה יום מיתה וקבורה דפום נהרא ונהרדעא קרובים הם והולכין מהרה מזו לזו ובו ביום הגידוהו הלכך כבפניו דמי וכן הדין לענין קריעה וי"מ בפניו קודם שנקבר:

49 ובחול. כל שבאה השמועה תוך י"ב חודש סופדים אותו לאחר י"ב חדש אפילו בחול אין סופדים אותו. ויש בתשובת הגאונים אמר רב משה איזהו תלמיד חכם שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה:

50 אבל כיון שנענע וכו'. פי' שהאבל אסור בשאלת שלום ולפיכך כשפוטר המנחמים שוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתו וי"מ כיון שדרך האבל לעמוד בכובד ראש אם מנענע ראשו ומגביהו נראה לכל שאינו משגיח על אבלותו שוב אין מנחמין וכו' שהרי מנוחם הוא:

51 אומר להם שבו. כלומר במעמדות ומושבות שאומר שבו יקרים שבו אם אבלים הרבה או חולים הרבה הלכו עם אבל אסור לומר עמדו יקרים שבו יקרים דמשמע עמדו באבלות שלכם או עמדו בחולי שלכם או שבו בשלכם וי"מ לכל אומר וכו' שאם יעמוד אבל או חולה בפני גדולים אין ראוי שיאמר להם שבו אלא אומר להם המקום יברך אתכם אל תטרחו: